שושנה ,שושנה ,מהדהד מן העבר.
אצבעות חשופות משתפשפות בלבני המדרכה, רצה,מקפצת,מחוייכת.
היא מתהלכת לפני בחצאית פרחונית מרחפת ורגליה עטורות בסנדלי קיץ לבנות .
הליכה זקופה,בטוחה ונינוחה ,ראויה להערצה . העולם שייך לה .
שנינו מקפצים ושמחים , רצים בעקבותיה , היא נעצרת ומראה לנו שוב את הפרחים הנקטפים ומטמינה אותם בכפות ידינו , ״החזיקו ותפזרו בעוד כמה רגעים״ , כולנו צועקים יחד ״חתונה״ ,אושר ממלא אותי מבפנים.
יושבים בכסאות ומזמינים לנו את המאפה הקבוע , היא שותה קפה ומעשנת לה עוד סיגריה.
פרצוף מלא במחשבות ,שקט שידוע לנו שהוא רעש פנימי , אך מעולם לא ייחסנו לכך חשיבות ,היינו תמימים וצעירים .
אדישות כלפי חוץ ,מילוי תשבצים , רצועת המשקפיים שמשתלשלת על עורפה והמשקפיים עצמם שנשארות על קודקוד ראשה והסיגריה ,כמובן הסיגריה.
אהבה קשוחה , קווץ׳ שעטף אותי ונעלם, מעולם לא אמרה את המילה אוהבת, כנראה היא לא מאמינה באהבה.
ברכות יומולדת חוזרות ,שמרטיטות את ליבי כל פעם מחדש,הצחוק התגלגל והמשפטים חסרי הטאקט, אבל למרות הכל ליבי מכיל אותה,אני חלק ממנה והיא חלק ממני .
וכמובן ״שיבוא לך הכל ממול חוץ מהאוטובוס ״.
|
;){kind=link}