חומות ההכחשה מתחילות להתפורר, בכל יום זיכרון,בכל יום עצוב ,הכאב לא חודר ולא מגיע אליי .
לימים הללו לא קיימת השפעה עליי , אך היום משהו השתנה בי.
הכאב מזדחל אל ליבי אט אט ,עד שכבר כל הלב מתמלא בצער.
הכאב ,העצבות הם כעס.
ההרג,המוות הם נורמה ,מלחמות הם חלק בלתי נפרד מהמציאות שבה אנו חיים .
המילים לא חדרו אליי אף פעם ,אך היום ההכחשה שליוותה אותי כל חיי נעלמה.
צמרמורת , דמעות שזולגות וצפירה שמגדילה את התחושה ,צורמת באוזניים,
היא רק כמה שניות והיום הזה הוא רק כמה שעות ואנו חוזרים אל השגרה שלימדה אותנו הכחשה מה היא.
אך הם אינם,המשפחות נבלעות בצער ואנחנו? אנחנו מתכחשים למציאות האבסורדית הזו ,מחייכים ,ממשיכים הלאה ,שלא נדע עוד צער ,אך ידוע לנו שהוא יגיע ,ידוע לנו שישנו ילד שעתידו מוות .
הפחד שהבא הוא אדם מוכר ,חבר קרוב,אהוב .
הלוואי שלא נדע צער,שלא נכיר חלל ,שלא נבין,שלא נתגעגע.
|
;){kind=link}