את מתארת תחושה טבעית לחלוטין של חסר.
הרי אם הספל שבידי ריקה מכל תוכן מוגדר אז טבעי שאני אחווה את הריקנות, את הכלומיות, את החלל המשמים שהספל בידי משקף.
ואני לעומת זאת משווע למשהו -
אני מתגעגע לדבר מה שאין לי אפילו את היכולת הראויה לתאר אותו -
אני כמה לחוויה, כמה להרגיש משהו -
משהו אחר שאינו בנמצא.
משהו שבכוחו לפוגג ממני את השיעמום המעיק הנצחי ומצד שני יש בכוחו להרוות את גרוני הניחר.
ואיך עושים זאת?
מה היא נוסחת הפלא אם היא קיימת בכלל?
אז זהו שיש בתוכנו משהו כזה...
משהו כזה שבכוחו למלא את משאלתנו הכמוסה.
וזה מעבר לכל אותם סטריאוטיפים מיניים אורגנים ומילוליים שאנחנו מסוגלים לייצר ולהפיק 24/7.
זה משהו שמתחולל בלב ליבה של ליבתנו, וזה הלב הטהור והזך ששוכן אי שם במעמקי מרכז הוויתנו הרוחנית.
ואיך כל זה קשור לעניין האושר והדיכאון?
זה קשור בקשר וחצי לכל תחושה ולכל מחשבה והרהור שחולפים בנפשנו ובגופנו כאחד.
והקשר נמצא בהקשבה.
הקשבה ללב. רק אדם שיודע להקשיב לליבו יהיה מסוגל להבין את המשך חייו.
אדם שמאזין לליבו ידע כיצד להשפיע על חייו לטוב ולא לרע ויבחין בנקל בין הראוי לדחוי.
שנה מאושרת
;){kind=link}