קיימת לי דמות בראש .
הדמות הזו היא אני , בעצם , מי שאני רוצה להיות .
אני רוצה להיות היא .
זו שאומרת תמיד את הדברים הנכונים ,
הצודקת,
בעלת אימרות חכמות ,
היפה ,
המיוחדת,
המסקרנת ,
האחת שמתאימה לקרטריונים ההתאהבות .
שמזכירה את זו מהסרט , שאמרה את המשפט הנכון והביטה בו במבט כזה שלא מצריך מילים .
האחת שאי אפשר לוותר עליה .
זו הדמות שקיימת לי בראש ,
אני מדמיינת אותה בדמותי .
ובחלום הכל מצליח ,
הבחור היפה מתאהב ,
העולם מסביבי מתלהב
ואני המדהימה הזו שקשה להאמין שהיא קיימת .
ועובר לו עוד יום ,
אני לא אומרת את המילים הנכונות ,
המבט שלי לא תופס כל גבר ,
ואני דיי נורמאלית מאשר מיוחדת .
למה זה מרגיש כישלון?
למה אני מצפה ?
למרות הראליות שבי , יש בי את התקווה שאני רק צריכה לכוון מבט וכל העולם יעצור .
קשה להבין שאהבה זו עבודה ,
וכישלנות רבים נערמים עד שהם הופכים להצלחה יחידה.
וכמובן שאני, חייבת לעבוד על עצמי כל יום מחדש , תהליך שלעולם לא נפסק ,
לעולם לא אפסיק ליפול .
לעולם לא אפסיק להתאכזב .
לעולם לא אפסיק לקוות .
והקושי הוא שהמלחמה הזו היא יומיומית , קשה ומתסכלת .
זו היא מלחמה קיומית .
מלחמת ההגשמה העצמית . |
;){kind=link}